שלטון עצמי ב־1959

לקריאת מהדורת ה־PDF (5 עמודים)

הבחירות של 30 במאי 1959

הבחירות הראשונות לפי החוקה החדשה התקיימו ב־30 במאי 1959. היו אלה הבחירות הכלליות הראשונות שנערכו בזכות בחירה כללית ובחובת הצבעה. מפלגת הפעולה העממית (People’s Action Party, PAP) זכתה ב־43 מתוך 51 המושבים עם 54.08 אחוזים מהקולות. כ־90.1 אחוזים מתוך 586,098 בעלי זכות הבחירה הרשומים הצביעו.¹ מחלקת הבחירות מציינת שיעור הצבעה של 92.9 אחוזים, אף שהספירה שלה עצמה, 527,919 מצביעים, מניבה כ־90.1 אחוזים.²

Lee Kuan Yew הושבע כראש הממשלה הראשון של סינגפור ב־5 ביוני 1959.³ ה־PAP התמודדה כקואליציה של אנשי מקצוע בעלי השכלה אנגלית ושל פעילי איגודים מקצועיים שמאלנים, עם תמיכה חזקה בקרב האוכלוסייה בעלת ההשכלה הסינית. הקואליציה החזיקה מעמד שנתיים בלבד, והמתחים הפנימיים שלה, שנגעו הן לאידיאולוגיה והן לשאלת האיחוד, עיצבו את השנים הבאות בפוליטיקה של סינגפור.

התוצאה הדאיגה חלקים מקהילת העסקים, שחששו מממשלה רדיקלית. השרים החדשים נדרשו לשכנע משקיעים שיכבדו קניין וחוזים. הם עשו זאת באמצעות מעשיהם בתפקיד יותר מאשר באמצעות הצהרות. הממשלה שמרה על הנמל החופשי, כיבדה את הסדר המשפטי הקיים והציבה את הפיתוח הכלכלי במרכז תוכניתה.

החוקה של מדינת סינגפור

החוקה של 1959 העניקה לסינגפור שלטון עצמי פנימי מלא. הסמכות המבצעת בענייני פנים הייתה בידי קבינט האחראי בפני אספה מחוקקת נבחרת בת 51 חברים. הממשלה הבריטית שמרה בידיה את ההגנה ואת יחסי החוץ, ואילו הביטחון הפנימי חולק במסגרת המועצה לביטחון פנים (Internal Security Council). ה־Yang di-Pertuan Negara החליף את המושל הקולוניאלי, שהאחרון שבהם, Sir William Goode, נכנס לתפקידו ב־9 בדצמבר 1957.⁴

לחיי המסחר של הנמל, המאפיין החשוב ביותר של החוקה היה הרציפות. בתי המשפט, החוקים הקיימים, המטבע ומסגרת המשפט המקובל של חוזים וקניין נותרו על כנם. מורשת המשפט המקובל האנגלי, שחלק A ופרק I של חלק B עוקבים אחריה, עברה ללא שינוי למדינה בעלת השלטון העצמי. פרק I של חלק F בוחן כיצד הפכה רציפות זו של הסדר המשפטי לאחד הנכסים המרכזיים של המרכז הפיננסי המאוחר יותר.

תוכנית כלכלית למדינה קטנה

הממשלה החדשה ירשה כלכלה שנשלטה בידי סחר נמל המעבר (entrepôt) ובידי ההוצאות של הבסיסים הצבאיים הבריטיים. אוכלוסייתה גדלה במהירות. מפקד 1957 מנה 1,445,929 תושבים, נתון שעלה ל־1,646,400 עד 1960.⁵ סחר המעבר לא יכול היה ליצור די מקומות עבודה לכל כך הרבה צעירים שנכנסו לשוק העבודה. תשובת הממשלה, בהנהגת שר האוצר Goh Keng Swee, הייתה תיעוש.

ב־1961 ייעץ לממשלה צוות של האומות המאוחדות בראשות ההולנדי Albert Winsemius. הדוח שלו, “A Proposed Industrialisation Programme for the State of Singapore”, הציג תוכנית לצמיחה תעשייתית מהירה. באותה שנה הוקמה המועצה לפיתוח כלכלי (Economic Development Board). היא החליפה את Singapore Industrial Promotion Board מ־1957 וקיבלה הון של $100 מיליון לשנים 1961 עד 1964. אחת ממשימותיה הראשונות הייתה פיתוח Jurong כאזור תעשייה. פרק III של חלק זה בוחן בפירוט את ה־EDB ואת אסטרטגיית התיעוש.⁶

האיחוד כאסטרטגיה כלכלית

האסטרטגיה התעשייתית של 1959 הניחה שוק גדול מן האי. התעשייה היוותה רק 16.9 אחוזים מהתוצר הריאלי ב־1960. מפעלים שייצרו לשוק מקומי של פחות משני מיליון בני אדם לא יכלו להגיע לקנה מידה יעיל. השוק המתבקש היה מעבר לסוללה, בפדרציה של מלאיה, שקיבלה עצמאות זמן קצר קודם לכן ובנתה תעשיות משלה מאחורי חומת מכסים.⁷

עבור מנהיגי ה־PAP, האיחוד היה אפוא הכרח כלכלי לא פחות משהיה יעד פוליטי. Lee Kuan Yew הסביר את הנימוקים לאספה המחוקקת ביולי 1963. סינגפור הייתה תלויה במלאיה ב״ארבעים אחוזים מסחר המעבר שלה, כמעט שלושה רבעים מאספקת המים שלה״, והקשר בין שני השטחים היה הדוק כל כך שהפרדתם ״הייתה מעמידה במבחן את כישוריהם של גדולי המנתחים הפוליטיים״.⁸ שוק משותף עם מלאיה היה מאפשר לתעשיות החדשות של סינגפור למכור ברחבי חצי האי. האיחוד גם היה מסיים את מעמדו הקולוניאלי של האי, משום שלונדון הייתה מוכנה להעניק עצמאות באמצעות מלזיה ביתר קלות מאשר לסינגפור לבדה.

הערות

1. Wikipedia, “1959 Singaporean general election” (נצפה בנובמבר 2026): בחירות מ־30 במאי 1959; 51 מושבים; ה־PAP “achieved a landslide victory by winning 43 of the 51 seats and securing 54.08% of the popular vote”; הבחירות הכלליות הראשונות בזכות בחירה כללית ובחובת הצבעה; 586,098 בעלי זכות בחירה רשומים; שיעור הצבעה 90.07 אחוזים. ↩
2. Elections Department Singapore, “70 Years of Elections: Milestones” (eld.gov.sg): שיעור הצבעה “92.9%”, כאשר 527,919 מתוך 586,098 בעלי זכות בחירה הצביעו. ↩
3. Wikipedia, “1959 Singaporean general election” (נצפה בנובמבר 2026): “Lee was sworn in as Singapore’s first Prime Minister on 5 June 1959”. ↩
4. Wikipedia, “Crown Colony of Singapore” (נצפה בנובמבר 2026): Sir William Goode הפך למושל ב־9 בדצמבר 1957; Wikipedia, “Self-governance of Singapore” (נצפה בנובמבר 2026), על החלפת המושל הבריטי ב־Yang di-Pertuan Negara. ↩
5. Singapore Department of Statistics, Table Builder, “Indicators On Population, Annual” (טבלה M810001, נצפה בנובמבר 2026): אוכלוסייה כוללת של 1,445,929 ב־1957 ו־1,646,400 ב־1960. ↩
6. SG101 (Government of Singapore), “1959–1965: Early Economic Strategies” (נצפה בנובמבר 2026): ב־1961 ייעץ לממשלה צוות של האו״ם “led by Dutch industrialist Albert Winsemius”; הדוח שלו “A Proposed Industrialisation Programme for the State of Singapore”. SG101, “1959–1965: Early Economic Strategies” (נצפה בנובמבר 2026): ה־EDB הוקם ב־1961 במקום Singapore Industrial Promotion Board שנוסד ב־1957, עם $100 מיליון לשנים 1961 עד 1964; Jurong פותח כאזור תעשייה. ↩
7. SG101, “1959–1965: Early Economic Strategies” (נצפה בנובמבר 2026): חלקה של התעשייה בתוצר הריאלי עמד על 16.9 אחוזים ב־1960. ↩
8. Lee Kuan Yew, נאום על ההצעה בדבר הסכם מלזיה באספה המחוקקת, 30 ביולי 1963, Singapore Government Press Statement MC. JU. 73/63 (PM), National Archives of Singapore, lky19630730.pdf, עמ׳ 7: “Forty per cent of its entrepot trade, nearly three-quarters of its water supply”; “would have taxed the skill of the greatest political surgeons”. ↩

למידע כללי בלבד. מאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או ייעוץ מס, אינו מחליף ייעוץ במקרה פרטני ואינו יוצר יחסי עורך דין–לקוח. הוא משקף את המצב המשפטי נכון לחודש אוקטובר 2026.